רפסודיה בכחול

רפסודיה בכחול (באנגלית: Rhapsody in Blue) היא יצירה מוזיקלית שהולחנה על ידי ג'ורג' גרשווין לסולו פסנתר והרכב ג'אז בשנת 1924 שתוזמרה מאוחר יותר ליצירה תזמורתית.

רקע

בינואר 1924 פנה אל גרשווין המנצח ומוביל הביג בנד "מלך הג'אז" פול וייטמן, שהיה מוביל התזמורת הפופולרית ביותר בשנות העשרים ונמצא אז בשיא הפופולריות שלו^[1] וביקש מגרשווין שיחבר יצירה חדשה לתזמורתו עבור קונצרט באולם האאוליין בניו יורק שנועד לפברואר 1924 תחת הכותרת "מהי מוזיקה אמריקאית?"^[2]. וייטמן הגדיר את היצירה כקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת ג'אז והיה סבור שלגרשווין יש כבר יצירה כזו, כיוון שהוא שוחח עמו על הרעיון שנתיים קודם לכן. למעשה לגרשווין לא היה כל מתווה ליצירה והוא הלחין אותה בחמשת השבועות שחלפו מההזמנה ועד לבכורה. היצירה, בתזמורו של פרד גרופה, בוצעה לראשונה על ידי תזמורתו של וייטמן, מתוגברת בחטיבת כלי קשת וגרשווין עצמו כסולן בפסנתר, ב-12 בפברואר 1924. גרשווין הופיע עם תזמורתו של וייטמן במהלך מסע הופעות שפרסם את היצירה עד שעלה ביולי אותה שנה על האנייה שהובילה אותו ללונדון, לעבודה על מחזהו Primrose.

מאמר הביקורת שהתפרסם למחרת הבכורה בניו יורק טיימס קבע שמדובר ב"קליידוסקופ של אמריקה, בביטוי מוזיקלי של כור ההיתוך של בלוז ומהומה עירונית". עם זאת, קיימת הסכמה בין מבקרים שהרפסודיה היא אוסף של מלודיות (יפות ומעניינות ככל שיהיו) ולא יצירה מתמשכת בעלת זרימה והתפתחות פנימית^[3].

שם היצירה

למרות שגרשווין התבקש לכתוב קונצ'רטו, היצירה איננה במבנה של קונצ'רטו לא מבחינת החלוקה לפרקים ולא מבחינת היחסים בין הסולן לתזמורת. לפיכך היצירה נקראה "רפסודיה", כלומר עשירה בתיאור תוכני וללא מבנה מהודק.

גרשווין סיפר^[4] שהיצירה הגיעה אליו "בבת אחת" במהלך נסיעה ברכבת מניו יורק לבוסטון. לפתע שמע, ולאחר מכן אף ראה על גבי נייר את המבנה המלא של הרפסודיה, מתחילתה ועד סופה. גרשווין עבד על החומר התימאטי, שכבר היה בראשו, וניסה לעבד את היצירה במלואה. גרשווין מספר כי שמע אותה כקליידוסקופ מוזיקלי של אמריקה, ככור היתוך. לגבי הצבע המעטר את שמה של הרפסודיה, מספר גרשווין כי כאשר הציץ מהחלונות של הרכבת ראה את השמיים הכחולים ומכאן השם. איירה גרשווין, אחיו, נועץ את הבחירה בשם בסולמות הבלוז המשמשים ביצירה. שניות זו, ככל הנראה, הביאה לתרגום היצירה לעברית גם כ"רפסודיה בנוסח בלו".

תזמור

העיבוד לתזמורת נעשה על ידי פרד גרופה שלוש פעמים: פעם בשנת 1924, פעם נוספת בשנת 1926 ובפעם האחרונה בשנת 1942. ב-1924 תזמר את היצירה עבור תזמורתו בת 23 הנגנים של וייטמן, כל נגן מנגן במספר כלי נגינה לאורך היצירה. התזמור כלל עבור חמשת נגני חטיבת כלי הנשיפה מעץ: חליל צד, אבוב, 3 קלרינטים וקלרינט בס, קרן אנגלית. חטיבת הסקסופונים כללה סקסופון סופרנינו, סופרן, אלט ובריטון. כלי נשיפה ממתכת: 2 קרנות, 2 חצוצרות, 2 פלוגלהורן, 3 טרומבונים, אאופוניום וטובה. טימפני, 2 פסנתרים, צ'לסטה, אקורדיון, בנג'ו וחטיבת כלי קשת (כינורות, ויולות, צ'לי וקונטרבס) שנוספה לתזמורת של וייטמן.

ב-1926 התבקש גרופה להרחיב את התזמור עבור תזמורת סימפונית מלאה. הוא ביטל פסנתר אחד, העשיר את חטיבת כלי ההקשה, הכפיל את כלי הנשיפה מעץ והוסיף 2 בסונים.

ב-1946 תזמר גרופה את היצירה עבור תזמורת מופעים ("pit", המנגנת בחלק מונמך לפני במה עליה נערך מופע) לקראת הצגת בלט המבוסס על היצירה, הוא הוריד את ההכפלות של כלי הנשיפה והעביר את תפקיד הבנג'ו לחטיבת כלי הקשת.

ניתוח מוזיקלי ותוכני

ליצירה ארבעה חלקים, הנמזגים זה לזה ללא מעברים חדים. החלקים מסומנים כ-Molto moderato, Con moto, Andentino moderato ו-Agitato e misterioso. מבחינה תוכנית וצלילית חלקים אלה מבטאים את נקישות הלואר איסט סייד והקמת גורדי השחקים, את צלילי גני השעשועים של קוני איילנד, את תנועת הרכבות בתחנת גרנד סנטרל ואת נגינת הסטרייד פיאנו של הארלם^[5]. בסרטון אנימציה במסגרת סרט דיסני פנטסיה 2000 ניתן לראות ביטוי שלם לתוכן. בסרטון נראה גם איור של גרשווין עצמו מנגן את סולו הפסנתר.

היצירה נפתחת ומסתיימת בסי במול מז'ור, אולם היא עוברת במהלך 16 דקותיה מרכזים טונאליים אחרים, במהלכם עושה גרשווין שימוש בבלו נוטס, שמבטלים את האפשרות להתייחס ליצירה ככתובה בסולם מז'ורי או מינורי ומציעים ניתוח לפי מודוס באופן שדומה ליצירות העממיות של בלה בארטוק. השימוש בסולמות ג'אז ובלוז אינו קישוטי אלא מהותי, כפי שמצביע כותרת היצירה.^[6]

הגליסנדו בקלרניט הפותח את היצירה, אחד המוטיבים המזוהים עמה, נוצר כהלצה של קלרינטן. בפרטיטורה המקורית כתב גרשווין עליה דיאטונית בת 17 תווים אך באחת החזרות ניגן הקלרינטן במקומם עליה כרומטית המסתיימת בגליסנדו, גרשווין אהב את התוצאה ושינה את הפרטיטורה^[7]. כיום מוזיקאים רבים מנגנים הכל בגליסנדו.

סגנון היצירה

במקור היצירה אמורה הייתה להכתב כקונצ'רטו, ואמנם היצירה נכתבה, בדומה לקונצ'רטו, לסולו פסנתר ותזמורת. אולם בקונצ'רטו התנועות השונות מופרדות זו מזו, ואילו כאן ישנו נושא ברור לאורך כל היצירה, כנהוג ברפסודיה. כמו כן, הקונטרסטים הפנימיים ביצירה מורגשים היטב.

מבחינה סגנונית היצירה שואבת מסגנונות רבים ומגוונים. הבלוז והג'אז הם ההשפעות הברורות ביותר. ההרמוניה, המלודיה, והתזמור (הכולל כלים לא תזמוריים בעליל כגון בנג'ו וכן כלים המזוהים עם ג'אז כמו סקסופון.) כולם שואבים השראה רבה מהג'אז של התקופה. כמו כן יש שימוש רחב בסגנונות שקדמו לג'אז, סטרייד פיאנו, רגטיים, וכמובן שיש מהלכים בעלי אופי קלאסי ברור. כמו כן, כדי להוכיח שג'אז לא חייב להיות מוזיקה בעלת קצב אחיד, המתאים לריקודים, גרשווין בחר להשתמש באינספור שינויי קצב. חלק מהיצירה אף מנוגנת במקצב הקלאבה הקובני.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא רפסודיה בכחול בוויקישיתוף

ההקלטה המקורית עם תזמורתו של וייטמן בארכיון האינטרנט חלק 1, חלק 2
רפסודיה בכחול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ בין 1920 - 1928 היו לוייטמן 28 להיטי מקום ראשון במצעד המכירות, יותר מלכל אמן אחר [ Whitburn, Joel (1996). The Billboard Book of Top 40 Hits, 6th Edition (Billboard Publications)]
^ Schiff, David (1997). Gershwin: Rhapsody in Blue. Cambridge University Press. ISBN 0-521-55077-7 p. 53
^ GREENBERG, Rodney, George Gershwin, London: Phaidon Close Limited, 1998, pp. 74-75
^ George Gershwin: his life and work מאת Howard Pollack עמוד 297
^ George Gershwin: his life and work מאת Howard Pollack עמוד 299 - 300
^ George Gershwin: his life and work מאת Howard Pollack עמוד 298
^ ג'ון סטנלי, מוזיקה קלאסית: גדולי המלחינים ויצירות המופת שלהם, שבא, 1995, עמוד 219

[1] בין 1920 - 1928 היו לוייטמן 28 להיטי מקום ראשון במצעד המכירות, יותר מלכל אמן אחר [ Whitburn, Joel (1996). The Billboard Book of Top 40 Hits, 6th Edition (Billboard Publications)]

[2] Schiff, David (1997). Gershwin: Rhapsody in Blue. Cambridge University Press. ISBN 0-521-55077-7 p. 53

[3] GREENBERG, Rodney, George Gershwin, London: Phaidon Close Limited, 1998, pp. 74-75

[4] George Gershwin: his life and work מאת Howard Pollack עמוד 297

[5] George Gershwin: his life and work מאת Howard Pollack עמוד 299 - 300

[6] George Gershwin: his life and work מאת Howard Pollack עמוד 298

[stanly-7] ג'ון סטנלי, מוזיקה קלאסית: גדולי המלחינים ויצירות המופת שלהם, שבא, 1995, עמוד 219

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]